כשהתחלתי לתכנן את פרויקט הצילום שלי, היה לי ברור שאני רוצה לעסוק בנושא של אופנה כנרטיב אישי – הדרך שבה צעירות משתמשות בביגוד, באביזרים ובמראה החיצוני כדי לבנות זהות ולספר סיפור. רציתי לצלם סטים שידגישו גם רגעים של אינטימיות ושגרה, וגם רגעים של הצגה וביטוי עצמי מודע למצלמה.

בהתחלה לא ידעתי בדיוק איך לגשת לזה, ולכן עבדתי עם לוח השראה לפי צלמים מפורסמים שמתעסקים באופנה וסטייל בעיקר, שהרכבתי מראש. הוא כלל תמונות, צבעים, סגנונות לבוש והבעות פנים שמרגישות קשורות לנושא של הפרויקט שלי – הלחץ לעמוד בסטנדרטים של יופי חיצוני בעידן הרשתות החברתיות. ניסיתי להתאים את עצמי ללוח הזה ולשמור על הכיוון הכללי שהוא שידר, גם כשנכנסתי לצילומים בפועל.

כחלק מהתכנון, הייתה לי גם רשימה של רעיונות לצילומים, פוזות, הבעות ומיקומים – אבל לא התעקשתי עליהם בכל מחיר. במהלך הצילומים אפשרתי לעצמי לזרום עם הרגע, לשנות כיוונים בהתאם למה שקרה בשטח, ולפעמים דווקא הרגעים הלא מתוכננים הפכו להיות הכי חזקים.

באחד הצילומים, לדוגמה, ביקשתי מהמצולמת שלי לעשות הבעה ריקנית – משהו שטוח, בלי רגש מובהק – כדי להעביר את התחושה של ריקנות וחוסר סיפוק שמגיעים בעקבות ההשוואות האינסופיות שאנחנו עושות מול אידיאלים ברשת. זה היה תיאום ישיר בין הרעיון שעמד מאחורי הפרויקט לבין הביצוע בפועל.

השילוב בין תכנון מוקדם, השראה ופתיחות לשינויים תוך כדי תהליך – הוא מה שבנה בסוף את הסגנון של הצילומים בפרויקט.

בחרתי לצלם במיקומים שמייצגים את היומיום, כמו סלון הבית או החניה מחוץ לבית לצד לוקיישנים שמדגישים סטייל אישי כמו חדר ארונות או המקום הכי לא סטנדרטי לנושא - אמבטיה. רציתי להעביר תחושה של שילוב בין פשטות לפוזה, בין אותנטיות לתדמית.

גם בבחירת הבגדים והשילובים ביניהם הקדשתי מחשבה – חיפשתי צבעים חזקים או ניגודים מעניינים, כמו המעיל הירוק בתוך המגזין המודגש על רקע כהה בתמונה הראשונה, או ג'קט מחויט מול רקע עמוס בגדים ופריטים. כל אלו עוזרים להעביר את המסר שביגוד הוא לא רק פונקציונלי – הוא גם דרך לספר סיפור אישי.

עבדתי עם המצולמות על הבעות, פוזות והאווירה שרציתי שכל צילום יעביר. התכנון מראש עזר לי להגיע לסטים עם ביטחון ודיוק, ולחפש את הרגעים שמספרים את הסיפור שאני רוצה להעביר.